אחרי תשעה חודשים של ציפייה דרוכה נולד עוד תינוק בשעה טובה. במרבית המקרים הפלא האנושי של הטבע גורם לאמהות להיות מאושרות, להיות מוצפות בשלל רגשות של אהבה וגאווה, אבל בקרב חלק מהנשים התמונה היא אחרת, שחורה, עצובה ועלולה להוביל במה שמוכר לדכדוך ולסטאטוס "דיכאון לאחר לידה". הדיכאון, מוביל לא פעם לפגיעה באישה, ברך הנולד ובכל האספקטים של התא המשפחתי הקיים או המתהווה.
בכדי שאותן נשים לא תישארנה לבד- תיפתח בימים הקרובים בקיבוץ חנתון שבעמק יזרעאל קבוצת תמיכה והכלה לנשים החוות קושי רגשי או דיכאון במהלך ההיריון ולאחר הלידה. בקבוצה שתפעל במסגרת מיזם "אמא יקרה" יוכלו הנשים לשתף, לזכות באוזן קשבת, לפגוש נשים המתמודדות עם קשיים דומים, להרגיש שייכת ואולי הכי חשוב- להבין שהדיכאון הזה הוא "נורמאלי" לחלוטין).
את המיזם ייסדה ימית אורבין, נשואה לתום קרוב ל – 16 שנים, אם ל – 2 ילדים בני 5 ו-6, בוגרת תואר ראשון ממוקד בפסיכולוגיה שעוסקת בכתיבה ובייעוץ שיווקי.
• "ראיתי אשה זקנה ומקומטת"
מיזם אמא יקרה "נולד" אחרי קרוב לעשור שנים בהן ניסתה אורבין להביא ילדים, שתי הפלות, ולידה ארוכה ומתישה שבסופה נולד בנה הבכור. "מיד לאחר הלידה כנראה שנרדמתי או איבדתי הכרה, אני לא זוכרת דבר, פרט לכך שכאשר התעוררתי התינוק שלי לא היה איתי", משחזרת אורבין, "לא נקשרתי לתינוק, משהו התפספס ברגעים האלה. חזרתי הביתה עייפה ומותשת, לבית ריק מעזרה.
"שנה עברה מהלידה השנייה ואני עדיין הלכתי עם בגדי ההיריון, כבר שכחתי מה זה מספרה או לקנות לעצמי משהו. הייתי אפאטית לנעשה סביבי, חייתי בתוך בועה של צער"
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
הרגשתי חולה. החודשים עברו והמצב שלי התדרדר, ניחמתי את עצמי בכך שהקושי הוא זמני ויעבור מתישהו. לאחר כ – 4 חודשים גיליתי שאני שוב בהריון ומספר חודשים לאחר מכן בני הבכור התחיל לפתוח פער בהתפתחות. כל זה העמיק את הדיכאון יותר ולאחר הלידה של הילדה מצאתי את עצמי רצה לאבחונים שונים ולטיפולים רבים כדי לסגור את הפער בהתפתחות.
לא ידעתי את נפשי מרוב הקושי שהיה שם. רציתי שכולם יהיו בסדר, ירגישו טוב אבל את עצמי שכחתי. לא ידעתי בזמנו איזה מחיר אני אשלם על ההזנחה הזאת. הפסקתי כמעט לחלוטין לאכול, ימים שלמים חייתי מכמה כוסות קפה, כשלא היו טיפולים הייתי נשארת בבית בפיג'מה, שנה עברה מהלידה השנייה ואני עדיין הלכתי עם בגדי ההיריון, כבר שכחתי מה זה מספרה או לקנות לעצמי משהו.
הייתי אפאטית לנעשה סביבי, חייתי בתוך בועה של צער, כלום לא עניין אותי, החרדות לא הרפו ומצאתי את עצמי לילות שלמים בוהה בטלוויזיה או מחפשת חיפוש אינסופי במחשב אחר מחקרים ומאמרים כדי לדעת מה עוד ניתן לעשות כדי לקדם את הילד הבכור. הרגשתי מתה מהלכת.
"נשים מספרות על המפגשים כעל מקום שאפשר לפרוק את כל הדברים שלא חשבו לרגע לספר למישהו, פחדו שישפטו אותן, וכאן יש להן את המקום"
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
בערך שנתיים עברו מאז הלידה הראשונה והדיכאון הגיע לכל נים בגוף, כבר לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה, ראיתי אשה זקנה ומקומטת ומתישהו התחלתי לאבד תקווה שיהיו ימים טובים יותר, במהלך איבוד התקווה הזה התחלתי לחשוב על לסיים עם החיים. יש פתגם שאומר "הנבואה מגשימה את עצמה" וכך קרה שבאחד מימי השישי באותה התקופה החלטתי לגמור עם החיים וזהו.
אחרי טריגר שעברתי עם הילד נכנסתי לחדר השינה ובכיתי כמו שאף פעם בחיים לא בכיתי, לא היה סנטימטר אחד בגוף שלא כאב לי, בכיתי על המצב הכל כך נמוך שהגעתי אליו כשבסך הכל ביקשתי להיות אמא. השנאה העצמית הייתה בשיאה, מאגר של שאריות של כל מיני תרופות שאספתי מבעוד מועד כבר המתין שאעשה את הצעד ואז, בשיא הזה, מצאתי כוחות שלא הכרתי בעצמי – הבנתי שלא משנה כמה קשה לי, אני יותר גדולה מהקושי שלי, וזה לא משנה כמה הוא יגדל, אני אהיה תמיד יותר גדולה ממנו".
• "התחלתי לספר על מה שעברתי לכל מי שרק רצה לשמוע"
התהליך הפתלתל והרגיש שחוותה ועברה הוביל את ימית להקים מרחב לאימהות שעוברות קשיים דומים למה שהיא עברה, מרחב שאותו היא דמיינה, מרחב שנתן לה תקווה. אט אט הרעיון שהחל לקרום עור וגידים העניק לה כוחות חדשים לקום ולהתחיל לפעול ולעשות מעשה. בשלב ראשוני היא מצאה לילדים מסגרת חינוכית במעון ולאחר מכן נרשמה ללימודי התפתחות אישית. "התחלתי לספר על מה שעברתי לכל מי שרק רצה לשמוע", היא נזכרת, "פרסמתי את הסיפור שלי בכמה שיותר קבוצות בפייסבוק ולפני קרוב ל – 3 שנים פתחתי קבוצת פייסבוק משלי.
עם הזמן התחלתי להזמין אלי נשים שקשה להן לאחר הלידה והן רוצות לדבר על הקושי. מרחב פתוח למי שזקוקה למקום בו תוכל לשתף. בקבוצת הפייסבוק הסגורה נשים התחילו לשתף בקשיים שהן חוות ולאט לאט מספר הפניות גדל. התחלתי לצאת ולהעביר הרצאות למתנדבות בתחום וכן לאחיות טיפות חלב.
עם הזמן התחילו קבוצות תמיכה מסודרות ובהנחיית נשות מקצוע מתחום בריאות הנפש. בקבוצת הפייסבוק יש אחת לחודש אירוח של פסיכיאטרית כך שנשים יכולות לשאול שאלות באופן ישיר והן באנונימיות בעזרת פניה ישירה למנהלת הקבוצה. במהלך השנה האחרונה צרפתי אלי עוד 5 נשים שחלקן עברו גם הן דיכאון אחרי לידה ויצאו ממנו ובינואר האחרון התכנסנו יחד, חתמנו על טפסי הקמת עמותה וכרגע המיזם שפועל כבר שלוש שנים בתהליך הפיכתו לעמותה. עמותה עם חזון, מטרות ומספר פניות שהולך וגדל".
• הדרך ממיזם לעמותה
מיזם "אמא יקרה" מפעיל כרגע בעיקר קבוצות תמיכה – בהן ניתן להכיר אמהות נוספות שחוות קשיים דומים, לשתף במה שהאמא עוברת ולקבל אוזן קשבת מצד האמהות הנוספות בקבוצה וכל זאת בהנחיית אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש. התכנון העתידי, לאחר הפיכת המיזם לעמותה הוא להגדיל את מספר קבוצות התמיכה כך שתהיינה קבוצות תמיכה בכמה שיותר אזורים בארץ (כרגע קיים ברחובות ובאזור הצפון). עוד בתכנון: הקמת מערך מתנדבות "יד ביד" לליווי אישי של אימהות החוות קושי רגשי או דיכאון במהלך ההריון ולאחר הלידה, הרחבת ה מודעות לנושא, הנגשת המידע בנושא, הקמת "מרכז יום" בעל אופי חברתי לנשים המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה, הצעה להעניק סל תמיכה לבן הזוג ולמשפחתה של היולדת שסובלת מדיכאון וקידום הצעת חוק שתקל על היולדת המאובחנת עם דיכאון אחרי לידה.
"בקבוצת הפייסבוק יש אחת לחודש אירוח של פסיכיאטרית כך שנשים יכולות לשאול שאלות באופן ישיר והן באנונימיות בעזרת פניה ישירה למנהלת הקבוצה"
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
הקבוצות מתקיימות בביתן של המנחות או באזור המגורים שלהן וזאת בכדי לחסוך כמה שיותר בעלויות שכירות של מקום. אורבין מסבירה כי המנחה של אזור הצפון, נעה שפר, עו"סית קלינית במקצועה, מתגוררת בקיבוץ חנתון ולכן הקבוצה תתקיים שם. "נשמח לפתוח קבוצה גם באזור נוסף בעמק במידה וימצא מקום שיאפשר זאת", היא אומרת.
• מהן המטרות של "אמא יקרה"?
"מטרת העמותה היא להקל על נשים בהריון ולאחר הלידה הסובלות מקושי רגשי או דיכאון על ידי מתן מעטפת תמיכה בעלת אופי חברתי לה ולבני משפחתה החל מתקופת ההריון ועד שנתיים לאחר הלידה. המטרה בקבוצת התמיכה היא להפיג את הבדידות, לאפשר שיח פתוח בנושא, להיות במרחב אינטימי (מספר המשתתפות הוא קטן) ודיסקרטי עם אימהות נוספות שלכולן מכנה משותף – קשיים רגשיים או דיכאון במהלך ההריון ולאחר הלידה והן יודעות שהן מגיעות בכדי לשוחח על קשיים רגשיים ועל תכנים שעולים כשחווים דיכאון.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
זה פחות שיח על התינוק ויותר שיח על האימהות עצמן. האימהות הן אלה שנמצאות במקום הראשון בקבוצת התמיכה, מדברות על החוויה האישית שלהן ועל מה שהן עוברות, על הקשיים שהן חוות עם עצמן, עם התינוק, עם הבעל ועם המשפחה.
להיות במרחב שיש בו מכנה משותף שכזה מאפשר להרגיש בסדר עם התכנים שעולים ולדעת שהתפקוד שלה כאמא הוא מושלם גם אם קשה לה כרגע. זה לתת את ה"אישור" לאמא שהיא בסדר גמור ושמקבלים אותה כמו שהיא ובלי ביקורת על מה שהיא בוחרת לספר".
• "ברגע שהאישה הראשונה מתחילה לדבר גם נשים נוספות מתחילות לדבר"
הקשר עם רוב המשתתפות במפגשים מתחיל בד"כ בטלפון או בהודעות עוד לפני שהן מגיעות לקבוצת התמיכה. למפגשים עצמם מגיעות הנשים כשהן כבר מרגישות שזה סוג של המשך הקשר.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
"ברגע שהאישה הראשונה מתחילה לדבר גם נשים נוספות מתחילות לדבר, כל אחת על פי רצונה", אומרת אורבין, "יש נשים שבוחרות לשתף כמה שיותר ויש נשים שמשתפות פחות, כל אחת על פי הרגשתה האישית. נשים מספרות על המפגשים כעל מקום שאפשר לפרוק את כל הדברים שלא חשבו לרגע לספר למישהו, פחדו שישפטו אותן, וכאן יש להן את המקום, יש נשים שבוחרות ללכת לטפל בעצמן כל אחת בדרכה שלה, ויש שמגיעות למפגש אחד או שניים ועבורן זה בעיקר בכדי לקבל פרופורציות".
ההשתתפות בקבוצות התמיכה לא דורשת תשלום. עד לאחרונה מימנה אורבין בעצמה את הפעילות באופן פרטי והשקיעה המון זמן ואנרגיה בכדי שהמיזם יתקדם. לאחר ההפיכה לעמותה בכוונתה להתחיל בתהליך גיוס כספים לצורך הרחבת הפעילות והשגת המטרות. "כשעברתי בעצמי את הדיכאון, הדימוי העצמי שלי היה מאוד נמוך ולא יכולתי לחשוב בכלל על להוציא עבור עצמי אפילו שקל אחד למרות שלילדים לא הפסקתי לקנות ערמות של צעצועים", אומרת אורבין, "אני לא רוצה שזאת תהיה הסיבה שבגללה האמא לא תגיע. קל מאוד לאמא שחווה קושי רגשי לוותר על ההשקעה בעצמה", היא אומרת לסיכום.